"אין אדם גוסס, בן חמש או בן תשעים וחמש, שלא יודע שהוא עומד למות. והשאלה היא לא האם אני צריכה לספר לו שהוא עומד למות? השאלה היא האם אני יכולה להקשיב לו ?"
(א. קובלר–רוס. "המוות חשוב לחיים").
האפשרות לגעת בפחד היא מנת חלקם של אמיצים. הדבר כרוך במאמץ נפשי רב ודורש אומץ והסכמה בהסתכלות פנימה אל האני הפנימי. מי שבחר לעשות זאת עלינו לתת לו את המקום ולשחרר אותו – העבודה הרגשית היא רבה ונוגעת ברבדים שונים של כל הנפשות של כל האנשים השותפים בתהליך הליווי. המוות הוא חלק מהחיים. בהערכה של היש, של מה שקיים ונמצא, לא לפחד לגעת פיזית, ללטף ולנשק. המוות חשוב לחיים ולו בכדי שנדע להתמודד עם מה שהחיים מציבים לנו ולא נפחד להיות שם עבור מי שיקר לנו, שלא נמצא את עצמינו בשאלות ותהיות על מה שלא נעשה. שנדע להיות מספיק הוגנים ולשחרר את הנוטים למות ולא להשאירם בחיקנו אבודים, חסרי יכולת וללא תקנה.
לאהוב פירושו להיות אמיצים לומר את האמת, לא לפחד להגיד לא, לשתף בדברים הכואבים ביותר.
נתינה פרושה קבלה ולהיפך. אנשים שדאגו כל חייהם להיות בצד של הנתינה וכעת הם נוטים למות, מתקשים לקבל את מה שרוצים לתת יקיריהם ברגעים אלה. הם מרגישים נבוכים ואף אינם יודעים כיצד להתמודד עם הדואליות שבמצבם הנוכחי – מצד אחד הצורך להיות עצמאיים ורצונם להמשיך להיות אדון לעצמך כפי שהיו במהלך כל שנות חייהם וחסרי אונים הזקוקים לתמיכה מהצד השני.
ברגעים מסוימים אני מהווה מעין מגשרת בין הצוות הרפואי למשפחה בהסבר על התהליכים הרפואיים אותם עוברת האשה שאני מלווה, בתיווך של מה קורה לגוף שלה ומה המשמעויות הפיזיולוגיות של השינויים שחלים בגופה וכן מהן האפשרויות שעומדות בפניהן (הוספיס בית, הוספיס בבית חולים).
אחד הדברים החשובים שלמדתי במהלך חיי הוא לדבר עם האמת ולהקשיב לה.
בעולם המטורף שבו אנו חיים, לא תמיד יודעים או מאפשרים לעצור לרגע ולהבין שאין מה לעשות. שהדבר הנכון ביותר הוא לא חיפוש ריפוי במקום שאין אותו, אלא להקשיב ולהיות נוכח בליווי של אותו אדם יקר שנמצא בפתי השער האחרון.
